לתרומה

האיזון בין אהבה ויראה

יראה היא התרחקות מהרע והשלילי, ואהבה היא התקרבות לטוב ולחיובי. ככתוב: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב".

אני חושב ששאלת האיזון בין היראה והאהבה בחיים מאוד רלוונטית לכולנו. לא רק למי שמתעניין ביהדות אלא לכל מי שמתחבר לרוחניות. באופן כללי אפשר להגיד שהדתות המאורגנות הן בחוסר איזון לצד היראה, ורוחניות מודרנית ברוח הניו-אייג' היא בחוסר איזון לצד האהבה. אבל לפני שארחיב על זה, בואו נראה מה עוד כתוב בתורה על יראה ואהבה.

שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד

 

מקור החיים הוא אחד, אבל החיים על האדמה מורכבים משניים – שמים וארץ, ימין ושמאל, זכר ונקבה. החיבור לאחד, למקור החיים, הוא דרך מציאת האיזון הנכון בין שני צדדים.

 

אני רוצה לשתף כאן קצת על האיזון הנכון בין שני צדדים בהתייחסות שלנו לחיים מבחינה רוחנית, אפשר לומר בהתייחסות שלנו לאלוהים – יראה ואהבה.

 

כל מי שמניח תפילין קורא בכל יום חול את מה שאמר משה רבנו לעם ישראל: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". מכאן אפשר להבין שהתורה מחזקת את המסקנה הטבעית שאליה מגיע כל אדם רוחני, בין אם הוא הולך בדרך היהדות או בדרך רוחנית אחרת, שהאהבה היא התכלית. הטוב והחיובי הוא התכלית. ביהדות המסקנה הזו מובעת באינספור דרכים, שהרי אלוהים האחד האינסופי שאליו אנו שואפים להתקרב הוא אל "טוב ומיטיב לכל".

 

אבל כאן בנקודה החשובה הזו, יש מעין מלכודת, שאפשר ליפול בה בקלות גם בתוך היהדות וגם ברוחניות בכלל. העובדה שהאהבה והטוב היא התכלית, ושהיא המאפיין של מקור החיים האחד, יכולה לגרום לנו לחשוב שאנחנו פשוט צריכים לקפוץ ראש לתוך האהבה והטוב ולא לשים לב לשום דבר אחר. רק טוב טוב טוב, אהבה אהבה אהבה, והכל יהיה בסדר.

 

אבל המסקנה הזו היא טעות של חוסר איזון, שנובעת מכך שאנחנו שוכחים שאנחנו לא אחד. אנחנו בני אדם על האדמה בעולם של שניים. ואנחנו צריכים לשאוף לאהבה, אבל תמיד לאזן אותה עם יראה. כמו שאמר משה רבנו בהמשך: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ".

 

הפעם משה מדבר בסוג של סיכום שאומר לנו מה אלוהים בעצם רוצה מאיתנו. האהבה שוב מוזכרת בסוף, אבל הפעם משה מוסיף גם את היראה לפני האהבה. הדרך לאהבה עוברת ביראה. אהבה היא התכלית הסופית, אבל כבני אדם אנחנו לא קופצים ישר לסוף, אלא הולכים בדרך אליה, ויכולים להגיע אליה רק אם אנחנו עוברים דרך יראה באיזון הנכון.

 

יש כל מיני מצבים בחיים שבהם אפשר לראות את חוסר האיזון זה. אני אתמקד כאן בחוסר איזון לצד האהבה – בנטייה להתמקד רק באהבה ובהתקרבות לטוב ולשכוח מהיראה וההתרחקות מרע – משום שזה חוסר האיזון העיקרי שאני מזהה בחברה שבה אני חי.

 

קחו לדוגמה את הצחוק, ההומור. דבר כל כך טוב ומענג, מעין אורגזמה של התודעה. אנחנו כל הזמן רודפים אחרי העונג הטוב הזה בחיים שלנו. אנשים מצחיקים מקבלים המון כבוד ועושר והצלחה. אנשים רוצים בחברתם. הצחוק הוא דבר מבורך. בתורת ישראל הנקודה הזו מקבלת ביטוי בצורה כל כך יסודית – בשמו של יצחק אבינו. יצחק נקרא על שם הצחוק שצחקו הוריו אברהם ושרה. הצחוק הזה מסמל את הטוב שבהם, ולכן אלוהים אומר לאברהם לקרוא לבן שלהם, שאיתו ימשיך את הברית שכרת עם אברהם – יצחק.

 

אבל בעולם הדואלי שלנו לכל דבר טוב יש פוטנציאל להזיק ולהפוך לרע אם הוא בחוסר איזון. וכך גם הצחוק חייב להיות מאוזן ביראה של "סור מרע". בסיפור על אברהם ושרה, התורה רומזת על כך בסיפור על ישמעאל, שאותו ראתה שרה "מצחק". בהקשר הזה, המילה "מצחק" באה באור שלילי. שרה כועסת מאוד על ישמעאל והגר אימו, ודורשת מאברהם לגרש אותם. די ברור מניסיון החיים של כל אחד מאיתנו למה הכוונה כאן ב"מצחק". מדובר בצחוק שבא על חשבון מישהו אחר. צחוק שמשמש כלי להשפיל אדם אחר, ולהגדיל את זה שמצחיק על חשבונו. הדבר הזה – צחוק – שיכול להיות טוב ומבורך כשהוא נעשה בדרך תמימה, יכול להפוך לכלי משחית בידי אדם שאין בו איזון של יראה. ואם החברה בכללותה לא מספיק מאוזנת ביראה, ורק רוצה טוב ועונג בלי לשים לב להשלכות, נוצר מצב שבו אנו מאפשרים לאנשים מסוימים לפגוע באנשים אחרים, רק בגלל שזה גורם לנו הנאה. ואם יקום אדם כלשהו להוכיח את הצוחקים ולומר להם להפסיק משום שהצחוק גורם לדבר רע, יענו לו שזה "בצחוק", כלומר לא רציני, כלומר עזוב אותנו באמאש'ך תן ליהנות קצת בחיים האלה. אבל זה רע, כמו שהיה רע בעיני שרה ובעיני אלוהים שאמר לאברהם "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ", והגר וישמעאל גורשו.

 

אם נתרחב מעבר לצחוק באופן ספציפי, אפשר להסתכל על השמחה באופן כללי. שמחה זה דבר נפלא וטוב. אפשר לשמוח בכל מיני דרכים ומכל מיני סיבות כמו שירה, נגינה, ריקוד, ואפשר גם להיעזר בחומרים שעוזרים לשמחה להתעורר כמו אלכוהול, ככתוב: "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ". כמובן שהשירה והנגינה הם דברים מבורכים וקדושים לפי התורה, הרי עבודת בית המקדש לוותה בשירה ונגינה של הלויים.

 

מצד שני, ללא איזון של יראה והתרחקות מרע, אפשר לשקוע בתוך שמחה של חגיגה ומוזיקה ולא לשים לב לרע שבעולם. כך אפילו השמחה של הנגינה והמוזיקה יכולים לשמש כדרך להתעלם מהדברים החשובים באמת בחיים. כמו שאמר הנביא ישעיהו: "והָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְהוָה לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ".

 

גם עם כסף אנחנו מוצאים את שני הצדדים האלו. בגלל שהפוטנציאל הרע של כסף הוא די ברור לכולם, כשתאוות בצע ורדיפה אחר כסף מובילות לרוב העוולות בעולם היום, הנטייה הטבעית של רוב בני האדם שיש להם זיקה כלשהי לעולם הרוח ולא שקועים לגמרי בחומר היא להתרחק מהרדיפה הזו. אבל אם היראה הזו הופכת לסגפנות ולעוני מתוך בחירה כמו אצל נזירים בדתות מסוימות, אז יש כאן חוסר איזון לצד היראה. מהצד השני, גם ביהדות וגם בניו אייג' יש תפיסה שכסף הוא רק אנרגיה, פרנסה, ברכה. ושאין פסול בכך שאנחנו רוצים למשוך אותו לחיים שלנו. אבל כאן צריך להיזהר מחוסר איזון שנובע מהתעלמות מההשלכות של הדרך שלנו להתפרנס. הרבה פעמים אנשים שהעבודה שלהם בעייתית מבחינה מוסרית יתרצו את המצב באמירה "אבל חייבים להתפרנס". נכון, אבל לא חייבים להתפרנס מעוולה, ואפשר למצוא דרכים אחרות להתפרנס. התורה, עם כך שהיא מכירה בברכה שבפרנסה, אומרת לנו שעדיף להתפרנס פחות ולהתרחק מרע: "טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת יְהוָה מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ".

 

וכמובן, מיניות. מעשה האהבה. הפעולה העוצמתית ביותר בחיים על האדמה, שיוצרת חיים חדשים. הכוח של המיניות כל כך גדול, וקטונתי מלפענח את הדרך הנכונה לגשת לנושא הזה. אבל מה שבטוח הוא שיש חוסר איזון גדול סביבו. בזרמים מסוימים היראה מהכוח של המיניות כל כך גדולה שהיא מביאה להדרה והסתרה מוחלטת של המין הנשי, או אפילו להתנזרות ממין בדתות מסוימות. מצד שני, בזרמים מסוימים של רוחניות ניו-אייג' הרצון להתקרב לעונג העילאי שבמיניות ולהרבות אותו מביאים לגישה עיוורת שחושבת שאם פשוט נשחרר את כל הריסונים ונקפוץ למיטה עם כל מי שזורם לנו נרבה טוב בעולם. אין מספיק יראה כלפי המעשה המקודש יוצר החיים הזה, שההשלכות שלו כל כך עוצמתיות. אין מספיק התבוננות בשאלה מי האדם שאיתו עושים את המעשה הזה. האם האנרגיה שאני מכניסה לתוכי או שאני נכנס לתוכה היא טובה עבורי. וכמובן, האם אני לוקח בחשבון שהמעשה הזה יוצר חיים, ושזה לא דבר של מה בכך לעצור חיים שהתחילו להיווצר.

 

בכל המקרים האלה, חוסר האיזון לצד האהבה הוא מעין קפיצת ראש בלי לחשוב. אם הייתי צריך לנסח מה עובר לאדם כזה בראש, זה היה משהו כמו: "אני מזהה פה משהו טוב. משהו מענג. כולם אוהבים את זה. צריך להרבות בזה. יאללה אני קופץ על זה בשיא הכוח בלי לחשוב. העיקר להרבות טוב".

 

וה-"בלי לחשוב" הזה הוא המלכודת. היראה המאוזנת נכון היא לא איזה פחד משתק. היא קודם כל עצירה לחשוב. להכניס את השכל והמחשבה לתוך החיים שלנו, להדריך אותנו בדרך הנכונה והמאוזנת אל האהבה. זיהינו משהו טוב שאנחנו רוצים עוד ממנו בעולם? יופי. עכשיו בואו נעצור ונתבונן מה יהיו ההשלכות של הניסיון שלנו להרבות בדבר הזה. אם הניסיון שלנו להרבות בטוב הזה יגרום גם לרע בדברים אחרים, אז אולי הוא לא שווה את זה? גם אם המעשים שלנו נובעים מהכוונות הכי טובות בעולם, וגם אם במבט ראשון הכל נראה רק טוב (מה יכול להיות רע בשמחה?), יכול להיות שבפועל נגרום ליותר רע מטוב. היראה דורשת מאיתנו לעשות סוג של הערכה וחישוב של מעשינו בכח הדמיון והמחשבה לפני המעשה. לפי תורת ישראל, היראה היא הצעד הראשון לחוכמה ודעת: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה", "יִרְאַת יְהוָה רֵאשִׁית דָּעַת".

 

אז נראה לי שזה המסר העיקרי שאני רוצה להעביר בפוסט הזה. לעצור, לקחת את הזמן להתבונן בדרכנו. לא להסתנוור ממשהו טוב שזיהינו. לא להידלק יותר מדי על משהו ולאבד את ההתבוננות, החוכמה והדעת שלנו כי אנחנו כל כך רוצים לפעול עכשיו ומהר ואין זמן לחשוב על ההשלכות או שהן בכלל לא משנות כי הכי חשוב שנעשה את הדבר הטוב הזה. הרבה פעמים בחיים ובעיקר בשנים האחרונות זיהיתי אנשים עם כוונות טובות שמאבדים את האיזון בדרך הזו.

 

תודה למי שקרא, אוהב וירא

יאיר